גולדה היתהה במחנה עבודה ליד ראדום. את בתה הגדולה שלחה לידידים פולניים בוורשה וזו נספתה בטרבלינקה. ישעיהו , היה במחנה עבודה אחר ליד ראדום. נתן הקטן , בן 13, היה צמוד לאמו ולפני שנכנסה לעבוד במחנה, הפקידה את בנה זה בידי איכרים ליד הכניסה למחנה. הילד נתן, יחד עם אחרים, נלקח באקציה אף הוא לטרבלינקה. לאחר זמן קצר התקבלה ההוראה כי גולדה וילדיה יכולים להגר לפלשתינה. ישעיהו הצטרף אל אמו בראדום לקראת יציאתם. אבל פייגא ונתן נעלמו והיה חשש לגורלם. ברדום החליטה גולדה לאמץ ילד במקום נתן . כך שגולדה הגיעה לארץ והתחברה לבעלה יחד עם ישעיהו ועוד ילד (לא נגלה מי זה בשלב זה, אבל הוא היה מפורסם).
התמסר זרח כל-כולו לעבודת ההצלה-העליה מליטא לא"י ולשם כך קבע את מרכז פעילותו ומגוריו בקובנה ולא הסכים לעלות לארץ (כפי שעשו רבים) עד להשלמת משימותיו.
מונולוג של זרח על ה"סלקציה" בהצלה.
כל הצלה היא בעצם הצלה סלקטיבית, כי אם ניתן להציל את הכול – פשיטא, מאי רבותא? ההצלה מעצם מהותה היא הצלת חלק מהכלל, מעטים מרבים. וצריך הרבה אומץ, עוז, כושר החלטה מהירה וכמובן יושר אמתי כדי לעשות פעולת הצלה נכונה, צודקת. ואיני יודע אחריותו של מי רבה ומעשהו או מחדלו של מי גדול? של המסתלק מפעולת הצלה, שאינה יכולה להיות אלא הצלה פורתא, או של העומד בפרץ, סולל דרך הצלה אף למעטים, וקובע תור לניצולים. רק דרישה אחת אולי צודקת היא – שהקובע את התור לא יהא הראשון בתור.
מתוך שיקול דעת גמור אני אומר לכם שזוהי הדרך – להתקומם, להתנגד במעשה בנשק ביד…רבים בינינו המתנגדים למרד…פתיות היא באדם שכל יחיד מתיימר בנפשו שאליו לא תגיע הרעה והוא לבדו יינצל…רואה אני שלפי ההלכה מצווה במרד במיטב תכסיסי המלחמה, שהרי בנקמת 'הדם השפוך' לא יתכן שיהא אדם מתכווין לעצמו, כי מה נקמה היא זו, אם ברור הדבר שעליו להיהרג תחילה, אבל מצוות קידוש השם יש כאן… מצווה בנקמה ובמסירות נפש, בקדושת הדעת והרצון – נקום!
ל' פיינגולד, 'סוכות תש"ג אצל הרב מנחם זמבה זצ"ל', הצופה, 9.10.46
ערב בואם של הילדים לארץ, עת התחיל כבר להתנהל הויכוח הפוליטי על אופן חלוקת הילדים למוסדות שונים, השמיע הרב כהנמן דברים בכינוס רבנים : "החינוך לתורה ולמצוות חיוני לגביו [של הילד] כלחם למאכל…הוי! את הילדים האלה רוצים להכניס ל'מקררים' הגדולים של הקיבוצים השמאליים…מה נעשה לילדים אלה?".
כשהחוק אצל הנאצים היה שיהודי צריך ללכת רק בכביש ויהודי שעולה על המדרכה את דתו להמית ואלפי יהודים נהרגו מפני שדרכה כף רגלם על המדרכה…והנה יהודים שכבר נמאס להם כל החיים עולים על המדרכה ואומרים לנאצים ירו בי, והנאצים אינם יורים, איזה נס זה שאלפי יהודים עברו את כל הצרות וכל השואה ואחרי תום המלחמה מתו באלפיהם. אלא אין זה נס, אלא גזירה מן השמים. וכמו שיש גזירה מי ימות ומתי ימות, כך יש גזירה מי יחיה ומתי יחיה ואפילו על כורחך אתה חי, ואפילו שלא כדרך הטבע.
בטוח אני שכל הנוכחים בתפילת כל נדרי (יום כיפור תש"ה 10.1944) שהתפללו ב'וואלד לאגער' לא ישכחוה כל ימי חייהם…ציבור המתפללים ספג אל תוכו את האנחה השוברת של הרבי וליווה אותה בקול נהם עמוק ומרעיד שהפך ליללה נוראה…האנשים לא יכלו להתאפק יותר…האחד והיחיד אשר רוחו לא נשברה היה הרבי …נדמה לנו כי ברגע זה התאושש הרבי ורוח אחרת היתה עמו, כאילו בשורה טובה מתנגנת בפיו – הרי הוא כמו מבטיח שנזכה ליום כפורים הבא עלינו לטובה…כל אחד שקע במחשבות. (רלג)
קבוצתנו מנתה עשרים איש…היינו גונבים כלי נשק וכאשר חלפנו לפני חומת הגטו, היינו משליכים לשם את כלי הנשק…על קבוצתנו פיקד העסקן החרדי הנודע, מנהיג האגודה, אליעזר גרשון פרידנזון, הוא ארגן קבוצות אחרות של אברכים חסידיים…הוא נתן לנו הוראות כיצד להוציא ולהבריח את הנשק לגטו. אמר לנו שעלינו לעבוד אפילו בשבת בגלל המשימה הקדושה….הגרמנים ירו בו בחצר היודנראט באפריל 43.